סיפורו של איש, סיפורו של מקום 2003

יום הגימנסיה העברית בירושלים 1908- 2003
הטקסט שהוקרא עי תלמידי שכבה ט`
בטכס חנוכת מבואה לזכרו
 
 
ביום יג` בחשוון תרפו נפטר בירושלים איש בודד וערירי לאחר מחלה קשה. מספרים, שכשמחלתו החמירה, ולא נותרה ברירה אלא לפנותו לבית חולים, איש זה סירב ובכוחותיו האחרונים התחנן להמתין מעט עד צאת השבת ובלבד שלא יהיה זה חילול שבת בפרהסיה.
חברו של איש זה סיפר:
לא ידעתי כלום מפרטי מאורעותיו שלפני, מעולם לא סיפר על עברו, על אביו ועל אמו, על משפחתו וילדותו.
עוד נודע, שבמלחמת עולם השניה, בירושלים שרר רעב, הפרנסה היתה בדוחק והתורכים הכבידו את עול המיסים, הוא יזם גידול ירקות בחצרות הבתים, כדי שיהיה מעט מזון ליהודי ירושלים. כך מדי יום, עסק כשעתיים בגידול ירקות, ובערבים הרצה בפני קהל רחב על פסיכולוגיה, פילוסופיה, אחד העם ורבי יהודה הלוי.
כל הרצאה שלו נחשבה למאורע בחיים התרבותיים והיתה לשיחת היום.
מספר ידידו ר` בנימין:
אחרי גמר ההרצאה, אמרתי לסור אליו לחדרו. בקרבי שם ראיתי, כי לא הדליק את המנורה. שמעתי את קול שיעולו ואני שיערתי לי כי אין נפט במנורה וכי אין כוס חלב להקל על השיעול. המעבר מאולם מואר ומאור העיניים הנעוצות במרצה אל חדר אפל היה פתאומי מדי, ולא קם בי רוח לדפוק על דלתו.
מי היה איש זה? מה סיפור חייו? האם ניתן להתחקות אחר עברו?
מן המעט הידוע ננסה להרכיב את פאזל חייו.
ב-1910, בשנות הארבעים המאוחרות לחייו, עלה לארץ ישראל במסגרת העלייה השנייה.
שמו היה שלמה שילר.
מספר חברו:
כשטיפלנו אני ואחדים מידידי, ברעיון להביא את שילר לארץ ישראל, פניתי בראשונה בהצעה מתאימה למוסד חינוכי בתא. דרשתי לפחות לקבוע לו ללמד שעה אחת ביום, ולא נעניתי. לאושרנו נמצאה לנו הגימנסיה העברית בירושלים, שהבינה תכף לערך ההצעה. שילר חרד למפנה זה בחייו וחשש מאי התאמתו לתפקיד. חבריו שכנעוהו שזה רק לנסיון זמני. כך, שילר התקבל כמורה בגימנסיה העברית ותוך זמן קצר נבחר למנהלה.
כאיש חזון הוא ניסח את מטרות הגימנסיה:
להביא בארצנו את היהדות והאנושות לידי התאמה גמורה, לגדל דור משכילים עבריים שיאהבו את היהדות מתוך הכרת האור שבה ושלא יהיו נופלים בהשכלתם הכללית מחניכי בתי הספר המתוקנים שבארצות הנאורות,
ידעו ידיעה גמורה את התנך ומקורות עם ישראל, את הספרות של ימי הביניים ושל העת החדשה. ראש מאוויינו שחניכנו יוקירו ויחבבו את השתלשלות המחשבה העברית מן הימים הקדמונים ועד זמננו....
ביוזמתו, באחד הימים התנהל ויכוח סוער על התפילה. היו מורים שהתנגדו ודעתו הנחרצת היתה: בניגוד לכל אלה שמתנגדים, התפילה אינה פולקלור אלא חלק מן החיים. אנו מקבלים ילדים קטנים, ואנו צריכים למסור להם את הכל. אין דומות תפילות היהודים לתפילות בני עם אחר. צריך לסדר את הלימוד באופן שכשיגמור התלמיד את ביהס, יידע את כל התפילות והפיוטים.
באותן שנים של מלחמת העולם הראשונה, הגימנסיה נאבקה בבעיות קיומיות רבות: בתי ספר אירופאים מתחרים, תשלום משכורות למורים ולשרת, גיוס תרומות מהגולה. לאחר המלחמה, המשבר הכלכלי החריף עוד יותר, האבטלה גדלה ורבים רעבו ללחם.
שילר שקע בקטנות של עבודת הניהול, הוא היה טרוד בהשגת ריהוט לכיתות, בכתיבת תזכירים ובקשות לציוד ולספרים שבלעדיהם אי אפשר ללמד. הוא נאלץ לעכב מתן תעודות לתלמידים שהוריהם טרם שילמו שכר לימוד. הוא כאב את כאבם של המורים שלא קיבלו את משכורותיהם ונאלץ לעיתים להרים את קולו ולאיים בשביתה.
שילר האמין בכוחו של הנוער ובקדושת שליחותו ואמונה זו נקלטה עי התלמידים.
תלמידו יוסף מלמוד מכפר גלעדי מספר:
לשמוע אותו מלמד היסטוריה יהודית או כללית היתה תמיד חוויה. שילר נשאר עבורי האדם, המורה והמחנך שרציתי להיות מושפע ממנו, שהיה משכמו ומעלה מכל מחנכי מבחינה מוסרית ותרבותית. גם אחרי שסיימתי את ביהס הייתי מבקר אצלו, בחדר הצר שברחוב החבשים ומתייעץ עמו.
שילר עסק בגיוס כספים לשם הקמת בניין קבע לגימנסיה. הוא שכנע יהודים רבים מגליציה לתרום כספים לבנין זה שבו אנו לומדים היום. בנין זה הוכרז כיום כבניין בעל חשיבות היסטורית הראוי לשימור.
לצד פעילותו החינוכית, שילר עסק גם בבעיות המדיניות האקטואליות וראה בתנועה הציונית תנועת חלוץ בעם ישראל המסמנת את כיוונה של האומה.
הוא הרבה לכתוב מאמרים בנושאים ציוניים וזהות יהודית.
שלמה שילר השתתף בקונגרס הציוני הראשון ולפני עלותו ארצה הקים בתי ספר ציוניים בגליציה, בהם הפיץ את התרבות והשפה העברית.
שילר נולד בפולין בשם שלמה בלנקשטיין למשפחה אדוקה ושומרת מצוות.
הוריו ייחלו לראותו רב בישראל, אך הוא נחשף לתרבות ההשכלה והתנתק לחלוטין ממשפחתו. הוא ניסה להתחמק משירות צבאי בצבא הצאר ועל כן קנה דרכון של יהודי בשם שילר. שם זה דבק בו עד מותו.
לכיבוד זכרו והערכת תרומתו, מבואה ט` תקרא מהיום מבואת שילר.