שלמה שילר - בן ציון דינור

בן-ציון דינור - מתוך בני דורי
 
  במלאת שנה לפטירתו
עברה שנה מיום מותו של שלמה שילר. התכנסנו כאן, חברים וידידים, תלמידים ומוקירים, להתייחד עם דמותו של שלמה שילר. חברים לעבודה ואחים להוראה, תלמידים מקשיבים  ללקחו בבתי הספר, מאזיני הרצאותיו בשיעורי מדע ושומעי דבריו באסיפות עם ובישיבות של נבחרי הציבור, של הוועד הלאומי או של הסתדרות העובדים, בוועידות של הפועל הצעיר או של הקרן הקיימת. בכל המקומות הרבים האלה, בהם השמיע שילר את דברו, חשת תמיד כי לפניך מורה דגול, מורה לרבים, לפרט ולכלל; מורה אשר אישיותו כולה אמרה: הנה הדרך בה תלכו והנה המסילה העולה בית-אל.
הכרתי את שלמה שילר מקרוב רק בתחנה האחרונה בדרך חייו: בשנתיים האחרונות, בה הורה שילר בבית המדרש למורים: פסיכולוגיה ומבוא לפילוסופיה. מי שראה מקרוב את שילר המורה - הבחין מיד בשיעור קומתה של אישיותו, שיעור קומה בלתי מצוי מכל הבחינות. בשיחה אתו חש כל אחד, חבר ותלמיד, קרוב ורחוק, כי לפניך אדם שלבו צעיר, מלא אש חיים והתרגשות נאצלת לכל הטוב והישר, לכל היפה והצודק. אדם חדור רעיונות ומחשבות, שאיפות והרגשות, שהם כולם קודש לאדם ולרוחו, לישראל ולסבלו, לארץ ולעובדים עליה. ואין בהם אף כל שהוא לו, לעצמו... הוא כולו התמזג עם הכלל, עד תומו. השאיפה לשלמות, למוחלט, היתה אצלו כה עמוקה, כמעט טבעית בכל הנוהג שלו. זאת הרגשת ראשית כל, במידותיו : הרגשת בחרדה הנפשית לתלמיד הממלאה אותו, באחריות הגדולה שהוא נושא על כל צעד ועל כל דיבור כמורה ; באותה יראת-כבוד העמוקה לכל אקלים בית הספר: החל בצלצול, ביחס לעבודה, לדרך הדיבור של התלמיד, לסגנון הרצאתו של המורה ולתפיסתם של התלמידים ולעבודתם...
כיצד הוא מתכונן לשעור, להרצאה, כל מילה - נשקלת. כל שאלה מתוקנת. הכל בכובד ראש. אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. ובודאי שאין עומדין ללמוד, אלא מתוך כובד ראש. כי הרי זו היא עבודת הקודש ממש! נכון, הוא איש ההתלהבות, אבל זו גם התלהבות אינטלקטואלית. עליו להכניס את תלמידיו באהבה ובזהירות, ביד מלטפת וברעיונות תוקפים אל עולם המחשבה הנאצל, ועליו האחריות על כך שכניסתם ויציאתם תהיה בשלום. על מעוף מחשבתו הוטל לנתק את תסיסת רעיונותיהם של תלמידיו-צעיריו מחלודת דאגות יום יום ולהפקיע אותם מקטנות של צרות השעה, עליו להשכיל לתת את העולם בלבם, את עולם השאלות הגדולות והנצחיות ! הוא יודע מה שהוטל עליו: להיות ער לכל סבל ומלא אהבה וחנינה, חסד ורחמים לרחוק ולקרוב, לרתק את נשמות צעיריו-תלמידיו אל כל תנועת החיים, למרוצתם וסבלם, עליו להדליק בלבותיהם אש מסירות להיותם נכונים לנטות שכם ולשאת בעול אשר העם והארץ צרות השעה ותקוות העתיד שמו עלינו - עליו האחריות! חכמים הזהרו בדבריכם... ועל אחת כמה וכמה: בדרכיהם. שלוש, ארבע פעמים בשבוע היה בא לבית הספר. מקדים לבוא וממהר תמיד במסדרון עם הצלצול. מורה קפדן היה, אלא שכל חודי קפדנותו היו מכוונים כלפי פנים, ורק כלפי פנים.
לא רק את רעיונותיו היה מסדר לפני כל שיעור ושיעור. לא רק את צעדיו היה מכוון. הרעיונות מחושבים, סדרם ערוך, והמשפטים שקולים והסגנון מלוטש. כל משפט ומשפט היה מעביר קודם בשבט ביקורתו, חוזר ובוחן ובודק שוב... ולא רק את המשפט, המאמר. כל מילה ומילה היתה שקולה ומדודה. אכן, חכמים הזהרו בדבריכם... כלפי עצמו לא נהג לפנים משורת הדין, וגם לא לפי הדין הפשוט, כי אם לפי חומר הדין. היו בו מיסודותיהם של בעלי המוסר שידעו את נפתולי הלב וערמומיות היצר, ולא רצו לוותר לו. גם שילר החמיר וחזר והחמיר עם עצמו. אולם כלפי אחרים היה דן לפי משורת הדין. לא שלא היה דורש מהם או מרבה לוותר, להיפך, היתה בו במידה מרובה קפדנות בדרישה. לא היה מסתפק בבחינה שטחית. ולא בשעת שיעור. שעות מיוחדות היו לו. לבחינות-שיחות: מושיב את התלמיד על ידו ומשוחח אתו, מטייל איתו ארוכות וקצרות, בוחן ובודק הכנתו של התלמיד, שקידתו ותפיסתו, התעמקותו ואופן הסברתו. כך. טוב מאד - דנין את התלמיד לפי אפשרויותיו, לפי יכולתו. מי שיכול ואינו עושה, כופין אותו להעלותו, לעלות ! - לא מספיק. ואולם שוב, הלא התלמיד הוא חי את חייו ! ומי יודע את נפשו ועמלו, דאגותיו וסבלו? - לא לפי הכשרונות צריך לדון, כי אם גם לפי התנאים. שקלא וטריא, פעמים מרובה, לא רק על כל תלמיד, אלא על כל תשובה ותשובה, מכל צד וצד! כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו מקיים עולם מלא...
הכרתי, כאמור, את שלמה שילר רק בתחנה האחרונה בימי חייו: בימים הראשונים לבואי לירושלים, בראשית חודש אב תרפא, ולפני עד עכשיו, תמונתו של החדר באחד מבתי ויטנברג המרווח עם החלון האחד, חדר כמעט חסר רהיטים, אשר השולחן הארוך והספה המיטה והכסאות האחדים כמעט מלאוהו - ובקצה השולחן, על יד החלון, ישב שילר וסעד  סעודת הערב, והזמינני לשבת על ידו... המסיבות והתנאים - מסיבותיו ותנאיו של סטודנט צעיר ונלהב החי בדוחק מתוך זלזול טבעי בקטנות העלובות של חיי היום יום... הנה גם חבילות הספרים, וכמה מחברות וניירות - והרי זה מנהל הגימנסיה. אמנם סיפרו לי על הפשטות והצניעות שבאורח חייו, אבל זה עולה על כל  ששיערתי ועל כל מה שסיפרו.
והנה השיחה. באתי להתייעץ אתו. אני מספר לו את ראיוני עם דר` לוריא, שאמר לי כי מועמדותי להוראה רצוייה, אלא שהסיכויים בשטח זה מעטים מאד - והוא יעץ לי לשוחח אתו, מכיוון שבדעתי לקבוע את ישיבתי בירושלים. ההחלטה על ירושלים נראית לו, אבל פקפוקיו ביחס לסיכויים להסתדר  בהוראה עוד יותר מרובים מאלה של הדר` לוריא, והוא מחייך חיוך של מבוכה ועצב. האם רצונו עז לעסוק בהוראה ורק בהוראה? - והוא מספר לי על הקשיים שבהסגלות להוראה בארץ. האין לו גם תכניות אחרות? ואני מספר לו על תכניותי הספרותיות, על האפשרות להוצאת ספרי מופת מן הספרות העברית בשביל בית הספר (על ידי דביר), אלא שאני אוהב את ההוראה ואיני מתאר לי חיי בירושלים מבלי שאעסוק בה... הוא שוקל בקפדנות ובהגיון את הסיכויים לתכנית זו: היא נראית לו מאד מבחינת היוזמה. טוב, שכל איש חדש יבוא ויוזמה חדשה איתו, אבל מאידך גיסא... ופתאם מתחוור לי שהאיש חושב לנכון להכביד על הכניסה להוראה : האדם צריך ללכת אליה מתוך ידיעת הקשיים ומתוך אהבה ונכונות. ומכאן דרך הדיבור : צניעות ורצון טוב לעזור, לייעץ - ומאידך זהירות מרובה של אדם אחראי לא רק לעצתו אלא אפילו לשמץ של השפעה על הכרעת האדם בבחירת דרכו: לא  אל ימהר להחליט, יתבונן ויחשוב, אשמח אם יסור כעבור ימים אחדים, ישקול יפה את הדברים מכל הבחינות.
 
תחנות חייו של שילר אינן נהירות לי. פעם שמעתי ממנו כי הוא מכיר מילדותו ומנערותו את דרך העיון בתלמוד שנהגו בו בליטא, כי הווי של חסידים ועולמם הפנימי אינו זר לו; פרשת עבודתו בגליציה וחלקו הרב והמיוחד במינו בחינוכו הלאומי של הדור הציוני בתקופה שקדמה להרצל ולאחריו, ידועה בקוויה הכלליים, פחות או יותר. השכלתו הרחבה הפילוסופית, ההיסטורית והספרותית מוכרת יותר לפי גילוייה בהרצאותיו ובמסותיו, מאשר בדרכה ובעלייתה. אולם מה שציין את שלמה שילר האיש היה המרחק הרב בין הביטוי העז הבהיר והנמרץ שהיה אחת מסגולותיו של שילר, הנואם המחונן ואיש הציבור, העסקן הלאומי ושל שילר המרצה לתלמידיו - לבין הדיבור הזהיר, הפשוט, ההססני של שילר האיש בשיחתו על ענייני יום יום. אמנם, במידת מה השתקפו במרחק זה גם נתיבות חייו ונדודיו, אבל, דומני בעיקרו של דבר, היה המרחק הזה שלכאורה היתה בו מעין סתירה באופיו של שילר, ביטוי לאחדותו הפנימית של האיש; שילר כאיש תנועת התחייה הלאומית, יקד כולו באש ההתלהבות לאידיאלים גדולים, ונסער בסערה נפשית גדולה, להנחילם לתלמידים ולשומעים ונדחף בכוחות פנימיים להפעלת הרבים להגשמתם - שילר כאדם פרטי הולך בדרך חייו בשבילים צנועים, בצעדים מתונים, מסתפק במועט, סגור ברשות היחיד שלו החתומה, ושומר מכל הצצה של עין זר בקב החרובין שלו, שעולמות שלמים מוצנעים בו...
בצרוף הזה היתה יחידותה ושלמותה של האישיות הגדולה, אישיות של מחנך, שדמותו תקרין בלב תלמידיו ויודעיו כל ימי חייהם.
 
בן-ציון דינור (דינבורג)
נולד בג` בטבת תרמד, ‏2.1.1884 בעיירה חורול שבפלך פולטבה שבאוקראינה. למד בישיבות ליטא, באוניברסיטאות ברן ופטרוגרד ובמכון הגבוה ללימודי היהדות בברלין. הורה בבתי ספר יהודיים ועבריים, בגולה ובארץ, בכל דרגותיהם: עממיים, תיכוניים ומקצועיים. פרופ` דינור היה איש העלייה השלישית ועלה לארץ ב- ‏1921. משנת ‏1923 הורה בבית המדרש למורים בבית הכרם, ירושלים. תחילה כמורה ואחר כך כמנהל. בתפקיד זה היה מורם ומדריכם של מאות מורים, מנהלים ומפקחים, שראו בו דמות חינוכית נערצת.
ב- ‏1936 נתמנה מרצה לתולדות ישראל בעת החדשה באוניברסיטה העברית בירושלים וב- ‏1948 נתמנה לפרופסור. דינור כתב, ערך ופרסם כתבים רבים בנושאי חקירתו ההיסטורית. בן-ציון דינור היה חבר הכנסת הראשונה מטעם מפלגת פועלי ארץ-ישראל (מפאי) ופרש ממנה בסוף כהונתה, באוקטובר ‏1951. עם הקמת הממשלה השלישית, הראשונה לכנסת השנייה, הוא הוחזר מן האוניברסיטה ונתמנה שר החינוך והתרבות. בתשיג הוא יזם את הענקת פרס ישראל ופעל להקמת רשות הזיכרון לשואה ולגבורה - יד ושם.