מכתב תלמיד לרבו - יוסף מלמוד

התלמיד י. מלמוד הפסיק לימודיו ויצא לעבודה ולשמירה בכפר
מספר הגימנסיה העברית בירושלים
 
לכבוד : מר שילר
ירושלים

א.נ.
עזבתי את בית ספרכם ואסע מבלי היפרד מכבודו וכבוד יתר המורים ואשאיר רק פתקה קטנה. אך לא בי האשמה, זמני לא הרשה לי לעשות זאת ואני מבקש את סליחתכם.
אדוני הנכבד, כותבים לי מהבית שהוא התעניין בי ושאל את אחותי, איך זה נתנו לי לנסוע. כי צעיר עודני ויחד עם זה גם חלש. אבל מורי היקר, כאשר הלב דורש, אין מעצורים. דחיפה פנימית נתנה, ואתעורר כולי ואחליט לנסוע.
אל נא יחשוב אדוני כי התלהבות ילד היתה זו, התלהבות הרגע. לא אדוני. רבות חשבתי על זה גם קדם. גם כשנכנסתי לגימנסיה ואתחיל בלימודים, גם אז מטרתי לפני לא היו לימודים כי אם עבודה. אך בור לא רציתי להישאר. חשבתי לגמור לפחות שש מחלקות גימנסיה, אבל...
מורי הנכבד תמיד הוא הורנו את הסבלנות, ועתה לא הקשבתי לדבריו וסבלנותי פקעה. האור המחניק של העיר עם רחובותיה הצרים עם מגדליה הגבוהים. ולבסוף והוא העיקר, השמועות המחרידות מהגליל הפסיקו את כוח סבלי וירעילו את חיי בעיר. ויחדלו החיים להיות חיים והלימודים לימודים ואז נתנה לי הדחיפה הפנימית ואסע.
והנה אני עובד בגבעת המורה (בלפוריה) וטוב לי. הסביבה נהדרה, עמק יזרעאל משתרע לפנינו בכל יופיו והדרו. ואני עובד ושוב אני חוזר, וטוב לי (גם זו לא התלהבות הרגע).
המצב איננו שקט, אבל נעמוד ונגן, ואני מרשה לי להגיד נגן, כי עומד אני בשורה עם כל יתר המגינים ורובי בידי. ועתה, היסלח לי אדוני על אשר לא הקשבתי לתורתו אשר לימדני - תורת הסבלנות?
אני מודה לו מאוד על התעניינותו ודאגתו לי. אני מקווה שהוא לא יתבייש בתלמידו הפועל. אני עובד ומקווה שמהעבודה גם אבריא.
שלום לכל מורי הנכבדים,
בברכת העבודה והניצחון,
                  יוסף מלמוד, תלמידו