שלמה שילר - מאת ישורון קשת

מאת ישורון קשת - עיתונאי וסופר
במעגלי הגות והגשמה
 
רווק היה כל ימיו וערירי הלך לעולמו. אבל הרווקות לא הניחה עליו את חותמה לפגם, כדרכה בחולין. כי הוא היה מאלה שזכו לבת זוג אהובה, אפילו כשלא זכו לחיי נישואים ומשפחה: מאלה שהחוכמה היוצרת היא בת זוגם. כלום דנטי ושפינוזה , קאנט וגתה, רווקים היו? הוא היה אדם ללא חת, וחוסר הבית והמשפחה כמו לא דבק כלל ברושמו ולא עלה כלל באסוציאציה עם מראהו.
דומה היה לנצר מגזע רם יחס, המבוצר בלי גאווה בתוך שתקנותו ועושה פדות בין חייו האישיים לבין חייו החברתיים, כשהציגרה, שלא פסקה מדל שפתיו, כאילו משמשת לו תמרור גבול ועמוד עשן לחציצה בין החולין של החוץ ובין קודש הקודשים הפרטי שלו.
 
עצם המגע האישי עם שלמה שילר לא הניח שום ספק בנוגע לודאות של טוהר רצונו, זכות שכלו ויושר נפשו של אדם זה, שקדושת החיים היתה האספקלריה היסודית והשלטת ברוחו, כשם שמבט עיננו הראשון, הנתקל באור החמה - למשל, בהקיצנו בבוקר - אינו מניח לנו שום ספק בנוגע למהותו של יש זה, החודר אלינו דרך חלל האוויר. שלמה שילר היה ישר, כמו שקרן השמש מאירה, רל מעצם טבעו, מאליו. וכשם שקרן האור אינה מכילה בה שום סייגים, כך גם אישיותו לא הכילה בה כל אנוכיות. הוא היה יחיד במינו, יחיד בדורו. אחריו לא הכרתי עוד איש כזה. ואחריו לא היה עוד בירושלים מרצה אשר ירתק אליו את שומעיו כמוהו, באור הקורן מבעד לתוכן נאומו, בצליל הנפשי הטהור, הנובע מבעד למילים.
 
לפני שליש מאה שנה (תאעו), עמד שילר על הדוכן בבית העם בירושלים (שגם הוא כבר איננו) ונאם על יהודה הלוי. וכשאני משווה לעיני את קהל האינטליגנציה העברית - כמה מאות, אם לא קרוב לאלף איש, שישב בעיניים נוצצות, מרותק אל פניו הענוותנים, הקורנים בפשטות הרוח העילאית של המרצה, פני אציל מלידה וחכם בחסד האינטלקט,
פנים שהפיקו אבהות ונזירות ואהבה סלחנית, עדינה - וכשאני משווה לנגדי, לעומת אלה, הרצאת תלמיד חכם בירושלים בזמן הזה, הזוכה להקהיל לכל היותר מניין של בודדים, הבאים כמו מעולם אחר - מאחר ששוחרי הדעת העבריים ההם, שליבם היה פתוח לאידיאות, כבר הלכו ואינם ברובם, ואלה שירשו את מקומם בציבור וודאי לא יוותרו על הסרט האמריקאי הקלוקל בקולנוע אפילו כדי להאזין לאחד שלמה שילר, אילו נמצא לנו - כשאני נותן דעתי על כך, הריני שואל את עצמי: האמנם הסיבה היא בציבור העברי אשר לנו כאן, ועלינו לנקוט סברה כי בחצי יובל שנים האחרון, חלה בציבור זה ירידה רוחנית תחת העלייה שקיווינו לה? או שמא יש לבקש את הסיבה להבדל תגובה ויחס זה - באישיותו המופלאה וחד פעמית של אותו חכם ומחנך צרוף אמת?
כשם שספרים יש להם השארת נפש בעולם החומר בזכות האישיות העומדת מאחריהם,
כך גם צדיק זה, שלא כתב ספר מימיו, יש לו השארת נפש בעולמנו בזכות אישיותו, שהיתה יצירתו שלו.