פועלים שכירים - יוסי שטייניג

עם קום המדינה וגלי העלייה הגדולים, לא היו פועלים שכירים בקבוצה, למעט מספר בעלי מקצוע. העקרון דיבר על עבודה עצמית. דווקא ותיקי הקבוצה זוכרים את ימיהם כפועלים שכירים בפרדסי רחובות וכל עבודה שהזדמנה להם, והמושג לקבל יום עבודה היה מושג שחרוט בזכרון של ימי ייסוד הקבוצה ושנותיה הראשונות.
 
והנה הגיעו גלי עליה והקבוצה קיבלה הרבה אדמות נטושות, כך קראו לשטחים שחילקו אחרי בריחת/גירוש הערבים מהסביבה.
 
העולים החדשים התגוררו במעברת ברנר   - אזור הקניונים של צומת בילו ואח"כ בכפר עקיר, היא קרית עקרון של היום. עד מהרה נקלטו בקבוצה עשרות פועלים שכירים, שעסקו בעיקר בחקלאות.
 
בגן הירקות נורי ושמעון מססה, שפיק ואחותו שפיקה ובפרדס אליהו קדוסי הפרסי, פאדל העירקאי, יחיה ושלומה התימנים ועוד רבים וטובים. במטעים עבדו בנות חמודות (פרטים אצל עזרא!).
 
הפועלים האלה השתייכו לארגון הפועלים החקלאיים. לכל אחד מהם היה כרטיס עבודה, עליו נרשמו ונחתמו שעות העבודה. המשכורת היתה זעומה ולכן היה חזי רבד מוסיף לפועלי הפרדס שעות מן הגורן ומן היקב ובן-יצחק עשה עצמו כלא שם לב. פעם בחודש הגיעו הפועלים למזכירות ושם שילמו להם במזומן את שכרם לפי כרטיס העבודה.
 
הפועלים האלה בעמלם ובזעתם בנו את המשק המתפתח.
 
בתום כל יום עבודה עמסו את כל הפועלים על פלטפורמה פתוחה והסיעו אותם עד לכביש הראשי, לקרבת עקיר.
 
לאט לאט עזבו הפועלים את עבודת החקלאות הקשה ועברו למלאכות אחרות, קלות ומכניסות יותר.
 
באחד הימים ארע אסון. פועל צעיר שעסק בבננות בחימום חבית זפת, הניח את החבית משום מה על מיכלי קרבולינאום, מן חומר חיטוי שמנוני. מהחום התפוצץ כל העסק. הפועל הצעיר נכווה קשות ונפטר כעבור זמן מה. את שמו אינני זוכר. זה היה אירוע מאוד מעציב.
 
בפלחה עבדו ערבים ישראלים מהכפרים בגליל, בעיקר דרוזים מהכפר כיסרא וגם בדואים מהנגב. הם עבדו בכל עבודות הפלחה, חריש, זריעה, קציר בטרקטורים בעיקר בשדות הפלחה בנגב.
 
מפעם לפעם, כאשר היה צורך במבצע גדול, היו מוסרים עבודות לראיסים ערבים. אלה הביאו גדוד של פועלים, לפעמים ילדים צעירים לליקוט כותנה, או איסוף בוטנים. היו חברים שהעניין לא מצא חן בעיניהם מסיבות הומניות ומעמדיות. קמה מהומה והעניין נפסק.