היום עומדים לרשות החקלאים המודרניים כלים, מתקנים וחומרים מסוגים שונים, המאפשרים לעבד את הקרקע ולשמור על הגידולים החקלאיים, כדי לקבל בסופו של תהליך יבול הגון וטוב. באותן השנים כל החקלאות היתה מאוד בסיסית והרבה פעמים הפסיד החקלאי את היבול מאחר ולא עמדו לרשותו אמצעים להילחם במזיקים ובמחלות. גם הדישון וההשקייה היו פרימיטיביים.
תרופת הפלא בריסוס היה מרק בורדו, תערובת של גופרת נחושת וסיד. עם המרק הזה ריססו בהדרים וירקות כנגד כל מיני מחלות ומזיקים, ובהצלחה מוגבלת.
לדישון לא היו הדשנים המודרניים, אלא ייבאו גואנו פרו ומלחת צ`ילי בשקים של 100 ק"ג.
גואנו פרו היה מן דשן ספק אורגני, שנאסף ממרבצי לשלשת עופות על האיים בחוף פרו. מלחת צ`ילי היה אשלגן שנכרה במדבריות צפון צ`ילי. אלו היו הדשנים העיקריים אבל זבל רפת ולול היה בשפע וריחו נישא למרחוק כאשר פיזרו אותו במטעים סביב הקבוצה.
היו בקבוצה מספר מתקנים, או שרידי מתקנים חקלאיים, ממש ענתיקה. ליד הרפת הישנה עמד מין מתקן, שהיה שרידי מכבש ישן, שאיתו כבשו חבילות חציר בעזרת לחיצה של שני אנשים בידיים.
ברפת, באיזור שנקרא מחלבה גם הרבה שנים אחרי שהחלב נשלח לתנובה, היתה מכונת הפרדה שנקראה ספרטור, שמתי שהוא בזמנים רחוקים שימשה להפרדת חמאה מחלב.
כאשר רצו לחפור או להזיז עפר מנקודה לנקודה, היה מן סקריפר בהמות, מתקן מעניין, שאיתו עשו או ניסו לעשות את המלאכה.
המרסס הראשון היה מן חבית, רתומה לסוס. כבר לא זכור לי איך עבד המתקן הזה, אח"כ הגיעו מרססי מנוע.
לקבוצת שילר היה גם ממציא, שמו מוטי גמר. מוטי החליט שמרסס שעובד במטע או בכרם ומרסס 4 שורות זה איטי מדי והוא יבנה מרסס ל - 12 שורות. הוא בנה מתקן ענק, רק מה לעשות לזרועות ארוכות יש ויברציות רציניות, ומוטי לא טוב בויברציות. וכך המתקן הזה רטט ורטט כמו יתוש ענק והתפרק לגורמים עוד בשלבי הניסוי.
נעלי עבודה היו לכל חבר שקיבל אותן מהסנדלריה. אלו היו נעליים כבדות ומוצקות. את נעלי העבודה מרחו בשמן. ליד מוטל שנקרא אז מחסן אספקה, על בוקסה של תפוזים, עמדה קופסה של שמן בלתי מזוהה, ובעזרת מברשת קטנה מרחו יום יום את הנעליים בשמן בעל ריח מפוקפק.
לעבודה לא היה מקובל ללכת עם גרביים. גרביים נשמרו לאירועים חגיגיים. לכל חבר היו כמה זוגות של מטליות, מן שְמָעטֶס מבד, איתן עטפו את הרגל לפני שננעלו נעלי העבודה הכבדות והמשומנות. וכך יצאו לעבודה.
